תערוכה זוגית: הרבה בשר הרבה אויר

בתערוכה “הרבה בשר הרבה אוויר” מציגים רעות טרוים וברק טויטו עבודות העוסקות בגוף הנשי.

הגופים הפיסוליים שיוצר ברק עוסקים במיסטי שבבשר, ברוח החיים שבו. עבודותיו נוגעות באותם שלבי ביניים בהם הגוף מתהווה ונברא או מתפרק ומתכלה ועולה מתוכו קול המצביע על הפלאיות הנפלאה שבבשר.

ביסוד רישומיה של רעות יש תחושה של חוסר הלימה בין הפנימי לחיצוני, פער בין חווית הנפש לנוכחות הגוף. דרך יצירת שקיפות רישומית, פיזית ומנטלית, היא חושפת דמויות של נשים בלתי אפשריות, הנקרעות בין שאיפה לאידאלים של יופי ומוגבלויות גופן.

טרוים וטויטו, הם זוג אמנים ובני זוג בחיים, יוצרים בנפרד וזו לצד זה. עבודותיהם עורכות דיאלוג אינטימי- אישי ורחב על מהות הגופניות הנשית.

(מוזמנים לבקר באתר של רעות טרוים ולהכיר את עבודותיה)

ברק טויטו ורעות טרוים - תערוכת הרבה בשר הרבה אוויר


המאמר המופיע בקטלוג התערוכה מאת דוריה ש:

Leather Hard 

העיסוק במצבי ביניים פיזיים ונפשיים נמצא בלב תערוכתם המשותפת החדשה של ברק טויטו ורעות טרוים. טויטו, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, מציג בתערוכה פסלים הנדמים לחומר אורגני בהתהוות, שהונצח בתלת ממד ובאמצע תהליך הפיכתו מגוש בשר חסר צורה מוגדרת, לשרירים ולגידים. זהו מצב ביניים שמזכיר שלב קריטי בתהליך העבודה עם חימר, המכונה “Leather Hard”. בשלב זה הכלי או הפסל לא הספיקו להתייבש לחלוטין ולכן ניתן עדיין להוסיף להם עיבודים ופרטים, אך הם גם כבר לא רכים מאוד, מה שהיה מעמיד אותם בסכנת שבירה במידה והיו מנסים לשנותם.

זהו השלב שבו העבודה מתעצבת ומקבלת את אופייה. כפי שאדון בהמשך, אצל פסליו של טויטו מצב ה- “Leather Hard” נמשך גם לאחר שריפתם. משיכתם בחלב טרם השריפה היא טקס שמאני פרטי של האמן, שנועד לסייע לטרנספורמציה המיוחלת, על אף שבו בזמן הוא גם מקבע את הלימבו נצחי שבו הם מצויים, ממתינים קפואים לניצוץ שיחיה אותם, ויגלה בפניהם למה הם עתידים להיהפך. לצד פסליו של טויטו, טרוים מציגה רישומים מוקפדים, שעושים שימוש בקווים נקיים ואלגנטיים, ומתארים דמויות נשיות שנראה שגופן יצא מכלל שליטה – אבריהן קטועים, הן עוטות קפלים משתפלים של שומן גוף כמו שמלה שלא בחרו בה, ואצל חלקן גם תנועתו של הגוף פרע את עולו של ההיגיון הפיזי המוכר לנו.

טרוים היא רשמת וירטואוזית בעלת יד בוטחת. רישומיה מעלים חיוך וגורמים להזדהות, ודמויותיה מעוררות חיבה גם כאשר מבטן נראה עגום או מיואש. היא מתארת אותן כ”נשים בלתי אפשריות, הנקרעות בין שאיפה לאידיאלים של יופי ומוגבלויות גופן”. בעבודותיה הדף הריק מתפקד כבמה ריקה, עליה כל אחת מהדמויות ניצבת חשופה למבטיהם החוקרים של העוברים והשבים. הדבר דומה למישטור הגוף הנשי בידי המדיה והתרבות הפופולארית, שאכן מציב לעיתים נשים אפשריות מאוד, ויפות מאוד, במרכזה של במה דומה ובמתח תמידי ביחס לגופן.

כוח הוא בשיאו כאשר הוא שקוף, ולכן על אף הישגי הפמיניזם לדורותיו, המצב הנוכחי נראה לרבים כטבעי: כאשר גבר יוצא אל העולם, ההתייחסות אליו היא דרך הפריזמה של מכלול תכונותיו האישיות, המקצוע שבו בחר לעסוק, המעגלים החברתיים והאישיים שהוא מצוי בהם, וכולי. כאשר אישה יוצאת אל העולם מאידך, היא קודם כול, ולפני הכול, גוף, שכל חלק ממנו נבחן באופן מדוקדק ופרטני אל מול דרישות ספציפיות, שגם אם עשויות להשתנות, הרי שהן תמיד נשארות נוקשות.

ספרה רב ההשפעה של נעמי וולף “מיתוס היופי – על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים”, יצא לראשונה בשנת 1992. וולף הציעה בו ניתוח בהיר ומטריד, שהדגים כיצד מיתוס היופי קודם באופן מסיבי, החל משנות החמישים של המאה הקודמת, על מנת לענות על הצרכים הכלכליים החדשים של השוק הקפיטליסטי המשתנה. מאז העיסוק בגוף הנשי ובהתנגדות למישטורו הפך כה אינטנסיבי, עד כי נדמה שלא נותר עוד דבר חדש לומר אודותיו, וייתכן שזו גם אחת הסיבות לכך שחדלנו לראותו.

כאן נכנסות לתמונה אמניות כמו טרוים, וכמו אריאלה פלוטקין ואריאלה שביד לפניה, שמצליחות להאיר את הסוגיה באור חדש. בתערוכתה של אריאלה שביד משנת 1996- “היופי הוא הבטחה לאושר”, התייחסה האמנית לגופה לאחר כריתת שד שעברה. בתערוכה שביד עטתה על עצמה פרסונות נשיות שונות – בהשראת צילומי אופנה זוהרים, שעוצבו באמצעות בגדיה, שלעיתים הותאמו ונתפרו במיוחד להדגשת השד החסר. במאמרו “פחות ויותר משתיים”, רועי רוזן מתאר את הדימויים של כריתת השד שעברה האמנית כשי מיני שהיא מציעה לצופים, ואת תוצאות ה”קיטוע” של הגוף – החסר שנגדם ונחצב בחזה, כאובייקט תשוקה בפני עצמו. העבודות של שביד סירבו לפרשנויות דידקטיות, שהיו מציבות אותן מעברו האחד או השני של קו פרשת מים בינארי כלשהו. הגוף שהיא הציגה היה מיני ומפתה, אך לא ניתן היה להתעלם מחסרונו של השד האחד, חצי מצמד שאמור להיות הסמל האולטימטיבי למיניות הנשית; היא אכלסה בביטחון פרסונות מהתרבות הפופולארית, אך גם שלחה לעברה אגרוף לבטן הרכה, כאשר אל גווה הזקוף הצטרף הניצוץ הממזרי של המבט, שכאילו אישר את הכרתה בבלבול האפשרי של צופים מסוימים.

אותו סירוב לפרשנות דיכוטומית מתרחש גם אצל טרוים. האמנית מעידה שדמויותיה נקרעות בין שאיפה לאידיאלים של יופי ומוגבלויות גופן, אך יופיין של העבודות, בצירוף החיבה שהדמויות מעוררות באמצעות ההומור הדק שבהן, אינו מאפשר להן להישאר כבולות אל ביקורתיות עצמית יבשה ודכאנית. הן עצמן, כמו נשים צעירות רבות, נמצאות במצב ביניים של “Leather Hard”. המשא ומתן הפנימי לגבי גופן עדיין מסעיר אותן, אך שאולי לא כמו בעבר, הן כבר אינן שבריריות, והדיון אינו מאיים על שלמותן. במקביל, תפיסתן העצמית לא התקבעה, וזהו זמן החסד של בדיקות ושינויים, לקראת מי שהן הולכות להיות. חלקן בריאות גוף, חלקו קטועות גוף ואצל חלקן הגוף מתעוות תוך כדי תנועה, אך נדמה שכולן עדיין בהתהוות, ושאם הצופה יסובב את גבו לדף רק לרגע, הן יקומו לחיים וימשיכו להשתנות – אבריהן יתארכו או יתקצרו, גופן ישיל או יוסיף שומן, והן יבדקו את כל טווח התנועה שהמפרקים הלא קיימים החדשים שלהן מאפשר.

טרוים, שגם היא בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, וטויטו, הם בני זוג שיוצרים בנפרד וזו לצד זה. במבט שני על תערוכתם עבודותיו של טויטו מקבלות נופך רומנטי, אם כי לא סנטימנטלי. פסליו נדמים כשי נדיב לבת זוגו – הבשר הגולמי של פסליו שנמצא בעיצומו של תהליך המעבר לשרירים ולגידים, ממתין להוראותיהן של דמויותיה של האמנית; מחכים לציווי שיחליט האם ברצונן להאריך את הגוף ולהוסיף לו את איבריו החסרים, האם הן מרוצות מהיחס בין אבריו השריריים לאלו הרכים והאם הן מעוניינות במפרקים נוספים ופנטסטיים שיאפשרו להן להרחיב את טווח תנועתן. מדובר בדיאלוג אמנותי מרהיב, שאותו הצופים יכולים לחוות, על הצד האינטימי ועל הצד הפומבי שבו.

דוריה ש., פברואר 2017

 ברק טויטו ורעות טרוים -הרבה בשר הרבה אוויר-מרחב - התערוכה