בין חלל לחלל הוא ספר ייחודי ומורכב. לעיתים קורע לב וכמעט בלתי נתפס בתיאוריו, אך בה בעת הוא גם עדין להפליא, אישי עמוק ונוגע ללב, ומעל לכל – אנושי להפליא.
ניגשתי לעבודה זו מתוך תחושת יראת כבוד ואחריות עמוקה. ידעתי שאיני רוצה שהאיורים יאפילו על הטקסט, לא רציתי ליצור דימויים גרוטסקיים, אפילו במקומות שבהם המציאות המתוארת עשויה להזמין זאת. במקום לייצר מקביל חזותי ויזואלי לאירועים עצמם, חיפשתי רגעים קטנים וחולפים שיש ביכולתם להכיל את מורכבות החוויה. בחרתי ברישומי עיפרון חופשיים, משורבטים, מחפשים, בשל רגישותם המיוחדת. ישנה אינטימיות בקו הרוטט, פגיעות שנדמה כי היא מסגירה רגש, ואותנטיות הטבועה ברישומי עיפרון המהדהדת את הישירות של שירים שנכתבו תוך כדי התרחשות האירועים.
האיורים נעים בין דימויים פיגורטיביים למופשטים, ועוקבים אחר תנועת נפשו של המשורר. כשהם מעוגנים במציאות האנושית הנוראית שלפניו, הם נוגעים בפרטיה הקונקרטיים, מתעכבים עליהם, ומתפרסים בהדרגה אל מחוזות רוחניים יותר. אלו אינם מחוזות המנותקים מן העולם הפיזי, אלא כאלו המגיחים מתוך המפגש עימו: מציאות רוחנית המציצה מבעד לנוכחות החומרית הבלתי נסבלת של הגופות המונחות על שולחנות הטיפולים.
באותו האופן, המשורר נע בין המציאות הפיזית של גופות, בשר ודם, לבין הרהורים על אמונה, אכזבה מאלוהים והאפשרות להישען עליו על אף הכל, על כבוד האדם, ועל כבוד האדם, שנרמס בצורה נוראית כל כך, לצד ההתעקשות להמשיך לראות ולשמור עליו.
אודות הספר:
בין חלל לחלל הוא כנראה הטקסט השירי הנוקב, האמיתי והמדויק ביותר שנכתב על אסון השבעה באוקטובר – המקבילה העכשווית של ״בעיר ההריגה״ של ביאליק.
בהתלקחות פתע של ריגשה פנימית, יחד עם יכולת לשונית פנומנלית וחיבור למקורות היהודיים, שלמה אפרתי יצר את נהר השירה הסוחף הזה, שכשמביטים בו מקרוב הריהו כביכול לא יותר מקרעים של מראות, מבטים, מחשבות וסיוטים, אך הוא מלא אהבה גדולה לאנושיות באשר היא. לפנינו יצירה ספרותית של גאון צנוע, שאינו מודע לגאונותו.
– בני ציפר